השמנת יתר הוצגה גם בתיאורים אמנותיים של דמויות גבריות כמו אל העושר פלוטו במיתולוגיה היוונית וברונים תעשייתיים ביצירותיו של רנואר. הקשר בין השמנת יתר לעושר, בריאות ויופי נבע מהמגבלות באספקת המזון ומהמחסור המוגבר בתקופה ההיא. לפיכך, קיומו של שומן גוף עודף נתפס כסימן למעמד חברתי ותרבותי טוב.

ביוון העתיקה הייתה השמנת יתר קיצונית ידועה; עם זאת, לפגוש אדם שמן במיוחד לא היה דבר נפוץ כמו במדינות המפותחות של היום. אין זה מקרה שהרטוריקן המפורסם קלאודיוס אייליאנוס (170-235 לספירה) תיאר בפירוט אדם שמן מאוד ב”חומרי המידע ההיסטוריים” שלו: אייליאנוס ראה בהשמנת יתר קיצונית מוזרות אמיתית, והאמין שדיווח עליה הוא חשוב לאור סיפורי האנקדוטות והסקרנות של התקופה העתיקה.

היפוקרטס, רופא ידוע מתקופת יוון הקלאסית (460 – 370 לפני הספירה) ומכונה “אבי הרפואה”, הציע דרכי טיפול בהשמנת יתר בעזרת תזונה ופעילות גופנית. היפוקרטס לא רק קיבל את העובדה שהמחלות נגרמות מגורמים טבעיים ולא מכוחות על-טבעיים, אלא גם ייסד את הרפואה הקלינית ואת מה שאנו מכירים כיום כיחסי רופא-מטופל.

היפוקרטס היה הראשון שהאמין שמחלות נגרמות באופן טבעי ולא על ידי האלים, ואולי הדבר המפתיע ביותר הוא שהיה הראשון שקיבל שהמחשבות והרגשות מקורם במוח ולא בלב.

הרופאים הקדומים גם האמינו שלתזונה טובה יש תכונות רפואיות ונתנו חשיבות רבה לסוגי המזון שצרך החולה או נמנע מהם. הם השתמשו בשינויים באורח החיים כמו תזונה ופעילות גופנית לטיפול במחלות, כולל סוכרת – מה שאנו מכנים היום רפואה תזונתית.

היפוקרטס שם דגש מיוחד על השמנת יתר, שכן ביוון העתיקה חשבו שמשקל עודף הוא תוצאה של אורח חיים עצל. הוא היה מודע לכך שמוות פתאומי קשור לעיתים קרובות להשמנת יתר. “דיאטה המובילה לירידה קיצונית במשקל, כמו גם האכלה של אדם רזה מדי, היא מאתגרת,” כתב.

היפוקרטס גם המליץ למטופליו לאמץ אורח חיים פעיל יותר ולהתאמן יותר. “הליכה היא התרופה הטובה ביותר לאדם,” מצטטים אותו. “במהלך חייהם הבלתי פעילים גופם נחלש ונהיה רופף. כי הבנים מבלים את רוב זמנם בישיבה עד שהם לומדים לרכוב על סוסים, בעוד הבנות בעלות מבנה גוף רופס במיוחד,” כתב היפוקרטס.

הרופא גם הבחין שלהשמנת יתר ולחיים בלתי פעילים יש השפעה שלילית על בריאות הרבייה של הנשים. מסופר על אדם גרגרן שפנה להיפוקרטס ושאל איך יכול להיפטר ממשקלו העודף. “העצה שלי פשוטה,” ענה הרופא. “חיה על פיסת סלרי אחת ביום. ועבוד קשה כדי להרוויח את הכסף לקנות אותה.”

התפיסות כלפי השמנת יתר השתנו לאורך הזמן עם האבולוציה החקלאית והתעשייתית והזמינות הגבוהה יותר של מזון. ביצירות אמנות כמו של בוגרו נראות נשים רזות יותר. במאה ה-20, היופי התחיל להיות מזוהה עם גזרות רזות. במדיה הופיעו נשים וגברים רזים ולעיתים בתת-משקל, כמו טוויגי, האייקון הבריטי משנות ה-60, שידועה בגזרתה הדקיקה ופתחה את הדלת לדוגמניות רזות מאוד שייצגו יופי ונורמות חברתיות.

במחצית השנייה של המאה ה-20 לא רק שהתפיסה כלפי השמנת יתר השתנתה, אלא שהיא גם הפכה לנושא של סטיגמה. הספרות העכשווית מלאה בדוגמאות של בריונות ובידוד הנגרמים ממשקל גוף לא רצוי חברתי. דוגמה לכך היא הסרט “הלוויתן” של דארן ארונופסקי, שעורר מחלוקות רבות.

בהתאם להשפעות החברתיות והתרבותיות של השמנת יתר, חשיבותה הרפואית והבריאותית השתנתה גם היא לאורך הזמן. בעוד שבעבר עודף שומן מסוים היה מקובל מבחינה רפואית, מאוחר יותר נתפסה השמנת יתר כסימן להתנהגות רעה כפי שמתואר בספרו של אוסלר מ-1905 שקשר אותה לגרגרנות. עם הזמן, החלה הרפואה להבין יותר את ההשפעות הבריאותיות של עודף משקל. בשנת 1956, לדוגמה, זוהו הסיבוכים הנשימתיים הקשורים להשמנת יתר בשם “תסמונת פיקוויק”.

עם זאת, הכרת ההשמנת יתר כמחלה רפואית ייחודית עם פתופיזיולוגיה והשפעות בריאותיות ייחודיות התרחשה בעיקר בסוף המאה ה-20 ובימינו. למעשה, האגודה הרפואית האמריקאית הכירה בהשמנת יתר כמחלה רק בשנת 2013. בשנת 2015 הוכרז יום ההשמנת יתר הראשון כדי להעלות את המודעות הציבורית למאבק במגפה הגדלה הזו.

בניגוד למחלות מדבקות אחרות כמו סוכרת ומחלות לב וכלי דם, השמנת יתר היא לרוב מחלה שניתן לראות. היתרון והסכנה במצב רפואי זה הם בכך שעלייה קלה או עודפת בשומן הגוף יכולה להיות מזוהה לעיתים קרובות על ידי האדם והרופא, מה שמוביל לאבחון וטיפול מיידי, אך באותו זמן ההשמנת יתר הגלויה עלולה לגרום לעימותים בין-אישיים ולסטיגמה חברתית. תפקידנו כעובדי בריאות הוא להעלות את המודעות להשמנת יתר ולראות במשקל בריא מטרה רפואית רצויה, ולא לתפוס השמנת יתר כפגם או סטיגמה חברתית, אלא כמחלה שניתן לטפל בה.